בימי נעורי לא היה זרם חרדי-לאומי. ועכשיו ה"כלוב הנשי" הוקף במחיצות עץ, ואפילו הרווחים במפגש הקורות נאטמו. עיצוב הפנים של האולם היה ברור: הגברים "במרחב הציבורי" - הנשים בשוליים. כל כך רציתי שמישהו ייגש אל הרוקדות, ויבקש סליחה: על האדנות, על ההשתלטות, על רמיסת כבודן

פעם בשבוע קיבלנו אפשרות להגשים חלום: לא לעשות כלום. אבל מסתבר שזה הציווי הכי קשה, כי כמעט בלתי אפשרי להפסיק את הרעש, הפעילות ומירוץ ההוכחות היומיומי; לזכור מי אנחנו במקור