SMASH 3000 היא גרסה קלה וקטנה יותר של מערכת SMASH המופעלת בכף יד של סמארט שוטר   תמונה: SMARTSHOOTER חברת סמארט שוטר (SMARTSHOOTER), מעצבת, מפתחת ויצרנית ישראלית של מערכות בקרת ירי חדשניות המגבירות משמעותית את הדיוק, הקטלניות ומודעות המצב של נשק קל, תציג לראשונה את ה-SMASH 3000 בתערוכת Australian Land Forces שתערך בבריסביין בשבוע הבא. SMASH 3000 היא גרסה קלה וקטנה יותר של מערכת SMASH המופעלת בכף יד של סמארט שוטר. לדברי החברה, באמצעות בינה מלאכותית, ראייה ממוחשבת ואלגוריתמים מתקדמים, מערכת ה-SMASH 3000 מבטיח שכל כדור ימצא את המטרה שלו בתנאי יום ולילה. המערכת, המשלבת תובנות תפעוליות וטכניות מגרסאות קודמות, היא מערכת בקרת האש המופעלת בכף יד העדכנית והמתקדמת ביותר של סמארט שוטר וכבר נמצאת בשימוש תפעולי. המערכת,  הממקסמת את יכולת הקטלניות של הכוח ואת היעילות המבצעית והמודעות המצבית בכל סוגי הקרב, היא גם פתרון אידיאלי כנגד כטב"מים קטנים ורחפנים. חברת סמארט שוטר מציינת כי הצגת כלל משפחת SMASH של פתרונות בקרת ירי הכוללים מערכות הפעלה בכף יד, שליטה מרחוק, רובוטיקה ומערכות כטב"מ בתערוכת Australian Land Forces משמעותה כי יש ביכולת החברה להתמודד על מכרז מערכות בקרת הירי שהינו חלק מפרויקט הנשק הקל העתידי של צבא אוסטרליה (CCFoW) ושוויו נעמד ביותר מחצי מיליארד דולרים אוסטרליים.  

כיצד רכיבים מערביים הגיעו למל״ט איראני? זו שאלה פתוחה | על פי הפרסום, מדובר ברכיבים של חברות אמריקאיות  https://twitter.com/United24media/status/1574692917834309632 פרסום של United24media חושף כי למל"טים מתוצרת איראן המשמשים את הצבא הרוסי באוקראינה, יש רכיבים שיוצרו על ידי חברות מערביות. כך לפי גורמים בקייב, לאחר שבדקו שרידי מל"טים שהופלו על ידי ההגנה האווירית האוקראינית. על פי הפרסום נמצאו רכיבי DSP של חברת טקסס אינסטרומנטס (ארה״ב) ומשאבת דלק של חברה פולנית בשם TI Poland שהיא חלק מתאגיד אמריקאי בשם TI Automotive Group.  כיצד רכיבים מערביים הגיעו למל״ט איראני? זו שאלה פתוחה.  לאור הסנקציות שיש על איראן, מצד האו״ם, אירופה וארה״ב, פלוני היה חושב שישנו משטר פיקוח ייצוא הדוק על רכיבים דו שימושיים וביטחוניים. חלופה נוספת היא שחברות קש שמפעיל המודיעין האיראני רוכשות את הרכיבים תחת כסות תמימה.       

אהוד עילם פורס במאמר דעה את סטטוס היחסים של ישראל עם מדינות הגובלות בה ועם כאלו רחוקות יותר קרדיט: אבי אוחיון /לע"מ מה ישראל יכולה לבקש, ולעשות, בשנה החדשה לגבי המשטרים סביבה? בשנה הזו עשויים להתחולל אירועים רבי – חשיבות למשל לגבי יציבות משטרים סביב ישראל. ביהודה ושומרון יש הסלמה לאחרונה, מה שהעלה כרגיל את החשש להתלקחות. אם תימשך ההדרדרות ואף תחמיר, הרשות הפלסטינאית עשויה לקרוס כליל או שהיא תשרוד כמו ב"אינתיפאדה השנייה" ב-2000-2005? הרשות עשויה להחזיק מעמד, אבל במתכונת שונה מהיום. זה יהיה תלוי רבות במדיניות הישראלית שהלמה ברשות בעבר אבל אף ממשלה ישראלית לא חתרה באמת לרסק את הרשות. יתכן כי זה ישתנה בעתיד, בכוונת תחילה או לא. בינתיים ישראל רוצה שהרשות תשרוד.  עם כל הנפיצות ביהודה ושומרון הרי שרצועת עזה היא במצב שביר אף יותר, בוודאי כלכלית. דווקא שם עלול להתלקח במהירות עימות נוסף, בגלל סיבות שונות. כדי להימנע מכך ישראל תמשיך לסבול, ובמידה מסוימת תתמוך, בהמשך השלטון של החמאס ברצועת עזה. האלטרנטיבות: כיבוש מחדש או כאוס ברצועת עזה, גרועות יותר.  ישראל עשויה אפוא להמשיך לנסות ולשפר את המצב הכלכלי ברצועת עזה, למשל במתן אישורי עבודה בתוך ישראל.  בעיות כלכליות ישראל רוצה שמשטר סיסי במצרים והמלוכה הירדנית ישרדו, ואין ודאות שזה יקרה, לאור הבעיות הכלכליות החמורות במצרים וירדן. ישראל יכולה להתערב בעיקר ביחס לרשות הפלסטינאית, במישור פוליטי, בטחוני וכלכלי אבל גם לסייע לירדן, למשל באנרגיה ומים. בהשוואה, ישראל פחות יכולה לסייע למצרים.  ישראל הייתה רוצה שלבנון תקים ממשלה. תהיה בה מן הסתם נוכחות בולטת של חיזבאללה אך זה עשוי למנוע מלבנון לקרוס לאור המשבר הכלכלי האדיר שלה. התמוטטות של לבנון לא תשרת את ישראל. לכן ישראל חותרת לחתום בהקדם על הסכם עם לבנון, על קביעת הגבול הימי ביניהן, שנחוץ כלכלית ללבנון אף יותר מאשר לישראל. בינתיים אסדת "כריש" מאוימת על ידי חיזבאללה, הכריש של לבנון, שהודות לתמנון האיראני, עוצמת האש שלו היא אתגר רציני לישראל. חיזבאללה בלבנון הוא מדינה בתוך מדינה, וישראל הייתה רוצה מאד לחסל את משטר החיזבאללה שם, אבל לאור המחיר והקשיים המרובים של אסטרטגיה כזו ישראל מעדיפה להכיל את חיזבאללה. ישראל מוסיפה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, ופוגעת גם בצבאו של אסד, בעל בריתה של איראן. ישראל לא מנסה להפיל את משטר אסד כי זה לא שווה את המחיר והמאמץ, זה גם יוביל להתנגשות עם רוסיה וגם כך אסד בקושי שורד וצבאו חלש למדי ואינו מאיים במיוחד על ישראל. משטר אסד גם מוכר היטב לישראל, ועדיף ולו כעת יריב נכה ומוכר על הבלתי נודע. לגבי משטרים ערביים רחוקים יותר, ממזרח ומערב, על ישראל לחתור להוסיף ולטפח את קשריה עם מרוקו, סעודיה והאמירויות, שם יש פוטנציאל רב. ישראל אפוא רוצה שמשטרים אלו ישרדו. בעיראק אין לישראל השפעה ממשית והיא רק מקווה שלא יעלה שם שוב משטר פרו – איראני, שיחזק עוד יותר את אחיזתה של איראן במדינה. בחירות בתורכיה ישראל אפוא תרצה או תבליג, ולעתים גם תוכל לסייע למשטרים ערביים שונים לשרוד. יש גם במזרח התיכון שני משטרים לא ערבים בהם ישראל היתה רוצה לראות שינוי משטר. למרות התחממות הקשרים בין ישראל לתורכיה, לאור מזגו ההפכפך של ארדואן, ועמדותיו הידועות, הרי שישראל תהיה מרוצה בהחלט אם הוא יפסיד בבחירות המתקרבות בתורכיה ויוחלף. למרות המעורבות של ארדואן בתחומים שנוגעים לישראל, כמו הסיוע שלו לחמאס, ותקיפות של החמאס משפיעות לעתים על בחירות בישראל, עדיין אסור לישראל להתערב בבחירות בתורכיה. על ישראל רק לקוות שהאופוזיציה בתורכיה תשכיל להתאחד ולראות אם ארדואן יבצע שגיאות שיחמירו את המשבר הכלכלי שם, מה שיתרום להפלתו.  עם כל החשיבות של תורכיה, התקווה הגדולה ביותר של ישראל היא שמשטר לא ערבי נוסף יקרוס, באיראן. המהומות שם כעת לא יובילו כנראה לכך אבל הן חלק מגלי מחאה שהתרחשו בשני העשורים האחרונים. יתכן והגל הבא יהיה צונאמי שיטביע את המשטר שם. אם זה יקרה אין לדעת איזה משטר יעלה במקומו, אבל זה אי ודאות שישראל מעדיפה, לאור האיבה העמוקה של המשטר האיראני כלפיה. יותר גרוע מהמשטר הנוכחי שם כנראה לא יכול להיות. איראן לישראל, עם כל הפעילות בתוך איראן, בעיקר לגבי שיבוש תשתית הגרעין, אין ממש השפעה על הנעשה באיראן. ישראל תלויה בחלקים בעם האיראני, שמאסו במשטר הנוכחי, שיפילו אותו, בתקווה בהקדם. ארצות הברית יכולה לסייע , בפעילות חשאית. גם אם המשטר החדש באיראן ימשיך עם תוכנית הגרעין כל עוד הוא יהיה פחות עוין כלפי ישראל תהיה זו בהחלט בשורה מעודדת ואף יותר מכך, לאור השלכותיה על בעלות בריתה של איראן בסוריה, לבנון, רצועת עזה, תימן, עיראק ועוד. בלעדי המעורבות והתמיכה האיראנית בשותפיה וגרורותיה במדינות אלו תהיה זו מציאות שונה מאד, לטובת ישראל. מכל הבקשות שאפשר לבקש לשנה החדשה, במישור הבטחוני – מדיני, הפלת המשטר באיראן היא החשובה ביותר.

הצמרת הביטחונית של ישראל משדרת שני קולות במקביל - כאלו כמו ראש המוסד שרוצים קו מלחמתי מול איראן וחושבים שהם מסוגלים לעצור פצצה איראנית. מולם, יש את אלו שהיו שם, תכננו תקיפה, מטילים ספק באפקטיביות שלה ולא מתרגשים מפצצה איראנית  תמונה: משרד הביטחון | https://twitter.com/MoDIsrael/status/1567884907694768129?s=20&t=pBLJ8v0F... בראיון שנתן אלוף (מיל׳) אמיר אשל לעיתונאי בן כספית (מעריב) לפני כשבוע, אמר אשל: ״"ברק אמר פעם בפורום סגור שצריך לעשות הכל כדי שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, אבל אם הרע מכל יקרה ויהיה להם, מה נעשה? נרד מהארץ? ברור שלא. ״שמע, הגרעין האיראני הוא איום שיכול לשנות את פני המזרח התיכון, ויש איום טילי ויש טרור, אבל אנחנו מדינה חזקה. ראבק, אנחנו מדינה חזקה מאוד. אנחנו יודעים להתמודד עם האיומים האלה.״  אזכיר כי אהוד ברק כתב לאחרונה מאמר דעה לטיימס הבריטי בנושא איראן. שם ציין ברק כי לאיראן תהיה פצצה בעתיד. נראה כי אשל, בדומה לברק, נמנה עם החלק בצמרת הביטחונית הישראלית שמכיל תרחיש איראן גרעינית. על אף מאמצי הסיכול הישראלים והאמריקאים.  את הראיון שווה לקרוא בכל מקרה. רצוי לנתק את מועד פרסומו מהבחירות הקרובות. ניכר כי מועד הפרסום אינו מקרי (בחירות).  אשל מתייחס גם להכנות לתקיפה באיראן וטוען שבפועל לא הוקצו כספים נוספים לבניין כוח ייעודי למטרה זו. לא מצד הממשלה ולא מצד צה״ל שהיה יכול להזיז כספים לצורך כך.  מהראיון עם אשל עולה שאלה אם צה״ל, מאז 2015 (מועד כניסת ההסכמות עם איראן לתוקף) ועד ימינו, היה בכלל מוכן לתקיפה אפקטיבית באיראן.  "יש מוכנות. השאלה, מה זה ייתן. אתה צריך לשאול ארבע שאלות: מה אתה רוצה להשיג, האם אתה יכול להשיג את זה, מה המחיר ואיך אתה יוצא מזה. כרגע, אתה בכלל לא יודע אם יש תנאים אסטרטגיים. ״אתה לא יודע אם יהיה הסכם חדש. האם זה נכון לתקוף? מה יהיה ההישג? בגלל אופי פרויקט הגרעין האיראני, אף פעם לא הייתה יכולת להעלים אותו. זה לא הסיפור של סוריה או עיראק. זה מורכב. אפשר לעכב. לכמה זמן? האם זה יכול לגרום אחר כך להאצה?״, אומר אשל.  דבריו של אשל נאמרים על רקע עימות בתוך מערכת הביטחון בהקשר הפצצה האיראנית. בצד אחד, ראש המוסד שדוחף לקו ניצי מול איראן וארה״ב, כלומר, לא להסכם חדש בכל מחיר (מה בדיוק החלופה שמציע ראש המוסד אינה ברורה).  מצד שני, ראש אמ״ן, הקודם והנוכחי, שטוענים כי עם כל מגרעות ההסכם, הוא עדיף על החלופות האחרות.  אשל, כמפקד חיל האוויר לשעבר ומנכ״ל משרד הביטחון הנוכחי, טוען, בין השורות, שכנראה לא הייתה אף פעם מוכנות אמיתית לתקיפה אפקטיבית מצד ישראל. כלומר, אופציה ב׳ שגנץ ולפיד מנפנפים בה (אופציה צבאית), לא התקיימה בעבר - בספק אם קיימת היום. אשל גם טוען בראיון שהיציאה מההסכם הייתה שגיאה.  ״שורה תחתונה. נתניהו התהדר בזה שהצליח לשכנע את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין. זה טוב או רע לישראל? זה רע מאוד. חלק מהאנשים אמרו את זה בזמן אמת. גם איזנקוט. כי היו כאלה שקיוו שהנה, אוטוטו איראן מתמוטטת". לסיכום, הראיון שנתן אשל לכספית, חשוב. מועדו כאמור אינו מקרי (תקופת בחירות). הראיון מגלה טפח נוסף מתהליך קבלת ההחלטות סביב הבעיה האיראנית. הוא גם חושף את המורכבות התפעולית של הוצאת אופציה צבאית נגד איראן ואת הפערים בין הדרג שצריך לבצע את התקיפה, לבין הפוליטקאים, שלעיתים, מנותקים מהמציאות מהשטח.  האם בעתיד שבו איראן גרעינית, הציבור הישראלי יחשף לתהליכי קבלת ההחלטות בנושא מאז שנות ה-2000, עת מינוי דגן ז״ל לראש המוסד? האם מישהו בממשלה מתכוון להקים וועדה שתחקור את תהליך קבלת ההחלטות התקציביות והתפעוליות סביב האופציה הצבאית נגד איראן?  בתרבות הישראלית, קשה לראות את מערכת הביטחון משתפת את הציבור במידע כזה. לכן, ראיונות של בכירים בהווה או לשעבר, כמו זה שסיפק אשל לכספית, חשובים ומהווים חלופה לחשיפה ממשלתית מסודרת של תהליכי קבלת החלטות היסטוריים. 

תא״ל (מיל׳) חנן גפן, לשעבר מפקד יחידת 8200, טוען כי ישראל ״חצתה קו אדום מוסכם״ עם האמריקאים. ״כללי המשחק נקבעים בוושינגטון - לא בתל אביב״ צילום- אלעד מלכה כשנה חלפה מאז הכליל משרד המסחר האמריקאי חברות סייבר התקפי ישראליות ברשימה השחורה שלו. מבחן הזמן והניסיונות הכושלים להסירן מהרשימה קובעים כי זהו כרטיס אדום למקבלי ההחלטות בישראל, בדרג המדיני והביטחוני. חגיגת "הסייבר ההתקפי" הישראלי, תת ענף בעולם הסייבר, הסתיימה באחת. ההתפכחות לאחר תקופת שיכרון החושים - קשה. בתחילה סברו בתעשייה כי מדובר באי הבנה, וכי המצב יחזור לקדמותו אם רק משרד הביטחון יבהיר לאמריקאים כי הכל נעשה באישור ובפיקוח. הפניות של ממשלת ישראל ומשרד הביטחון נתקלו בחומת סירוב אמריקאית לא מוכרת. משרד הביטחון נאלץ, תוך גמגום, להסביר לתעשייה המקומית כי קצרה ידו וכי אינו יכול להמשיך ולאשר רישיונות יצוא ביד רחבה. זוהי אי הבנה חסרת תקדים כמעט, בין מדיניות היצוא של משרד הביטחון בעשור האחרון לבין ההבנות והתיאום הקיימים בתחומים אחרים עם בעלת הברית הגדולה. יש הטוענים כי הסנקציה האמריקאית נועדה לבלום או להשהות את מרוץ הסייבר ההתקפי הישראלי ובכך לתת עדיפות לתעשייה האמריקאית שנותרה מאחור. ידיעות ממקורות עלומים אכן דיווחו על כוונת חברות אמריקאיות לרכוש חברת סייבר התקפי ישראלית באישור קהילת המודיעין האמריקאית, אך הן הוכחשו מידית על ידי גורמים מוסמכים בממשל האמריקאי. יתרה מכך, ארה"ב הרשיעה יוצאי קהילת המודיעין שלה בהעברת ידע דומה למדינות אחרות. יש הטוענים כי הסיבות הן כניעה של ממשל ביידן ללחצי ארגוני זכויות אדם.  המהדרין הוסיפו כי מדובר במסע אנטי ישראלי עם מעורבות גורמים עוינים לישראל. ניסיון שקוף וילדותי משהו. אין בכל אלה די להסביר את הקשיחות האמריקאית כלפי מדינה עמיתה. הסייבר ההתקפי, תוצרת תעשיית הסייבר הישראלית, תפס מקום בולט באיכות ביצועיו מול מוצרים של מתחרים זרים. יוצאי קהילת המודיעין פיתחו מוצרים מודיעיניים ומבצעיים דומים לאלה שהכירו במהלך שירותם הצבאי.  הם עשו זאת ביודעם כי מערכת הביטחון מודעת, מפקחת ומאשרת את היצוא וכי הם משרתים את המדינה, זאת ועוד, המדינה אף השתמשה במוצרי הסייבר ההתקפי לקדם מהלכים מדיניים חשובים. ומערכת הביטחון? זו מצאה עצמה בשנים האחרונות נצורה בין הדרישות המחמירות של האמריקאים מחד לבין לחץ התעשייה המקומית ורוח הדרג המדיני.  ישראל הפנתה אוזן ערלה לשאלות, תהיות והבהרות מצד משרד ההגנה וקהילת המודיעין האמריקאים. אמנם משרד הביטחון ניסה לעדכן את תקנות הייצוא ולהתאימן לרוח הזמן. מבחן התוצאה - יצוא מוצרי סייבר התקפי  לכמאה מדינות -  מלמד כי הנסיון כשל.  הנחישות האמריקאית , החומה הבצורה שהציבו בפני מדינת ישראל, מקורה בחשש אמיתי לפגיעה באינטרסים לאומיים אמריקאים, אלו כוללים, בין השאר, מניעת יכולות תקיפה מתקדמות מיריבים, "שריפת" יכולות ומקורות של קהילת המודיעין האמריקאית. קהילת המודיעין והגנת הסייבר האמריקאית עומדת מאחורי ההחלטה להכליל חברות ישראליות ברשימה השחורה. בכך הצהירה כי מדינת ישראל חצתה קו אדום מוסכם על קהילות המודיעין המתקדמות בעולם, סייעה למסחר כלים מודיעיניים התקפיים, טכנולוגיית קו ראשון, ולהפיצם לכל דורש כמעט. גם אם הדברים לא יאמרו בפומבי, בממשל ובקהילת המודיעין האמריקאים יש עתה סימן שאלה על האחריות ושיקול הדעת של מדינת ישראל. באותה נשימה הבהירו הרשויות האמריקאיות למדינת ישראל כי גם בתחום הסייבר ההתקפי, כמו באמנות בינלאומיות אחרות המפקחות על שימוש באמצעי לחימה, כללי המשחק נקבעים בוושינגטון ולא בתל אביב.

התקציב יעמוד על 100 מיליארד ליש"ט | חברות ביטחון ישראליות חיזקו בשנתיים האחרונות אחיזה בשוק הבריטי  https://twitter.com/ArmyCGS/status/1572901595008106497?s=20&t=yfZ2trHAmP... תקציב הביטחון של בריטניה יוכפל בשנה הבאה ויעמוד על 100 מיליארד ליש"ט, בהשוואה לתקציב של 52 מיליארד ליש"ט השנה, כך הודיע שר ההגנה הבריטי בן וואלאס.  בראיון לעיתון טלגראף אמר וולאס שראש הממשלה החדשה ליז טראס הבטיחה שהגדלת תקציב הביטחון וההגנה תעמוד בראש סולם העדיפויות של הממשלה.  אשר לתכני התקציב אמר בן וואלאס: "אנו מדברים על הגדלת הצבא, אך אין הכוונה לתוספת עוד גדודים, אלא לתוספת סוללות ארטילריה, תוספת מודיעין אותות SIGINT, לוחמה אלקטרונית EW, ויכולות הגנה מפני כטמ"מים ורחפנים. "אם איננו מסוגלים להפיל את הכלים הקטנים הללו, אז נהיה חשופים לתקיפות".  בהקשר למלחמה באוקראינה מדווח UK DEFENSE JOURNAL כי מטוסי ביון ואלקטרוניקה של חיל האוויר המלכותי מסוג RC-135 מבצעים גיחות מעל שטחים שכבשו הרוסים באוקראינה במגמה לעקוב אחר תנועות הצבא הרוסי, ובעיקר לקלוט שידורי אלחוט של ציוד צבאי רוסי. המטוסים הבריטיים טסים מעל קרים, מעל הים השחור ומעל מערב אוקראינה. מטוסים אלו מצויידים בשפע של חיישנים, ותפקידם לקלוט כל שידור אלקטרוני. במשימות אלו משתתפים גם מטוסים של חיל האוויר האמריקני. לחיל האוויר המלכותי יש שלושה מטוסי אלקטרוניקה RC-135.   

איש העסקים הוא בעליה של חברת הקייטרינג הרוסית הגדולה 'קונקורד', המספקת מזון גם לקרמלין, ומכאן כינויו "השף של פוטין" By Government of the Russian Federation, CC BY 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=98211198 הטייקון הרוסי ייבגני פריגוז'ין הודה לראשונה שהוא הקים את 'כוח ווגנר', הצבא הפרטי המורכב מלוחמים ותיקים בצבא הרוסי, והוא הבעלים של הכוח.  לדברי רשת אל ג'זירה, פריגוז'ין העלה ברשת החברתית VKONTAKTE טקסט שבו הוא מספר שיסד את כוח ווגנר בשנת 2014 והוא בעליה. הכוח לחם ברוסיה, בלוב, במרכז אפריקה, במאלי ובארצות אחרות. איש העסקים הוא בעליה של חברת הקייטרינג הרוסית הגדולה 'קונקורד', המספקת מזון גם לקרמלין, ומכאן כינויו "השף של פוטין". פריגוז'ין כתב בסוף השבוע: :אני אישית ניקיתי את כלי הנשק של היחידה. אני בחרתי את אפודי המגן של הלוחמים, ואני שכרתי מומחים. זו יחידת פטריוטים ושמה 'גדוד ווגנר'".  פריגוז'ין מקורב מאוד לפוטין, והוא כתב: "אני גא להגן על הזכות להגן על האינטרסים של המולדת". הטייקון נמצא ברשימות הסנקציות האישיות של ארה"ב ומדינות אירופה. בחודש יולי דיווח המודיעין הבריטי שכוח ווגנר קיבל אחראיות על קטעים מסויימים בחזית הלחימה נגד צבא אוקראינה. במערב סבורים שהשילוב בין צבא רוסי לכוח ווגנר בחזית סותר את טענות מוסקווה ש"אין קשר בין מדינת רוסיה לבין צבאות פרטיים".    

לאור ההתקוממות העממית באיראן ורוסיה בימים האחרונים, עולה שאלה האם כזו התקוממות אפשרית גם בלבנון או עזה? ניצן נוריאל טוען כי משמרות המהפכה, חיזבאללה וחמאס יעשו הכל כדי להמשיך להנות ממנעמי השלטון Credit: Gerardo Vieyra via Reuters Connect בעת כתיבת שורות אלו מתקיימות בעולם שתי התקוממויות אזרחיות בעלות פוטנציאל רב משמעות. נכון לאור זאת לנתח את המאפיינים ובה בעת להעריך את  סיכויי הצלחתם.  ההתקוממות הראשונה היא "מחאת החיג'אב" באיראן על רקע מותה של צעירה כורדית שביקרה בטהרן ונפלה לידי משמרות הצניעות שלא אהבו את באופן המרושל לטענתם בו עטתה את  החיג'אב .פרצה מחאה אזרחית ( לא הראשונה באיראן על רקע אזרחי של בעיות מים ,חשמל וכו') כך שיש לנו כלים לבחון את  האירוע ולנסות להעריך כיצד יסתיים. כבסיס הטענה אציין שלהערכתי לשינוי משטר Bottom Up קרי מלמטה למעלה. מהעם אל הנהגת המדינה, איננה ממש אופציה באיראן ובמקומות הדומים לה. בעיקר משום שהראשונים להפסיד במקרה של  שינוי משטר הם אלה שמופקדים על הגנתו ולכן הם יעשו (ועושים הכול ,כולל ירי) כדי לסכל שינוי שכזה. ובכול זאת על מנת שהתקוממות שכזו תקבל את המסה הקריטית לה היא זקוקה יש צורך להעריך מה נדרש? נכון להיום יש באיראן כ-100 הרוגים בהפגנות (זה לא המספר הגבוהה ביותר באירועים שכאלה).  על מנת להגיע למסה קריטית יש צורך לראות את ההפגנות בלפחות 100 ערים שונות ברחבי איראן ,לפחות 5000 עצורים ביממה ומספר נפגעים המגיע לאלפים ביום (פצועים והרוגים) ,שביתות נרחבות והנקודה אולי הכי חשובה ,להתחיל לראות הססנות בפעולת כוחות הביטחון. אתעכב על נקודה זו כלקח מ"האביב הערבי" - ניתן לומר שבכול מדינה בה החלה התקוממות אזרחית, לאופן פעולת כוחות ביטחון הייתה השפעה מכריעה על הצלחתה. לכן, יש לעקוב אחרי התנהלות הכוחות עד כדי לבדוק האם יש שונות בין פעילות הצבא האיראני למשמרות המהפכה. להערכתי, סיכויי הגל הנוכחי, גם אם תהיה עזרה חיצונית, לגרום לשינוי מהותי באיראן נמוכים עד כדי לא קיימים. המקום השני אותו צריך לבחון, היא רוסיה. לאחר הודעת הקרמלין על גיוס של  300 אלף אנשי מילואים לצבא לצורך חידוש ההתקפות על  אוקראינה. גם כאן אשתמש באותם רכיבי "משוואה" קרי כמות נפגעים, היקף העצורים ,היקף הנפגעים ואופן התנהלות כוחות הביטחון . בניגוד לאיראן בה כבר הוכחה אכזריות מרשיה כלפי העם, אם אינו "מיישר" קו עם ההנהגה, הרי ברוסיה של השנים האחרונות ,הן בשל  הפתיחות למערב, הרשתות החברתיות וכו', עוצמת האכזריות בתוך המדינה נמוכה (יש להוציא מן הכלל את האירועים בצ'צניה ובאוקריאנה).  לפיכך דווקא להתקוממות זו יש סיכוי להצליח. אולם גם כאן המספרים צריכים "לדבר". על מנת שהמסה הקריטית תבוא ליידי ביטוי, יש צורך לראות הפגנות באזורים נרחבים, להגיע לעשרות אלפי עצורים בשבוע וכמובן לעקוב מקרוב אחרי התנהגות כוחות הביטחון שיתכן ויתקשו לפעול בנחישות כנגד בני משפחתם וחבריהם . תופעת ההימלטות מרוסיה מחשש לגיוס גם כן תורמת לאווירה הכללית. התבוסות באוקראינה לצד הסנקציות הכלכליות תורמות אף הן לתחושה שמחאה זו עשויה להיות משמעותית (לא אנתח כאן את האפשרויות שעומדות בפני נשיא רוסיה פוטין). אחרי התבוננות על שני האזורים, איראן ורוסיה אפשר לשאול האם בלבנון וא בעזה נוכל לראות בעתיד הנראה לעין סוג של התקוממות עממית כנגד השולטים שם חיזבאללה וחמאס בהתאמה? בבחינת הפרמטרים שהוצגו בטור זה (היקף מהומות, היקף נפגעים, היקף עצורים ,התנהגות כוחות הביטחון וכו') נראה שהסבירות לאירוע התקוממות עממית מוצלח שיגרום לשינוי משטר או שינוי מדיניות המשטר נמוכים מאוד. בעיקר משום שהגורמים המופקדים על ביטחון המשטר והמשך קיומו יהיו הראשונים להפסיד במצב של  שינוי משטר. חיזבאללה וחמאס נהנים ממנעמי השלטון ואין סיכוי שיוותרו על כך מרצונם החופשי.