החג האהוב עליי ביותר הוא חג הספר. בחג הזה לא שונאים את המצרים, לא תולים מחדש את המן, לא מדליקים נרות כדי להבעיר את הבוז לאנטיוכוס. בחג הזה פשוט אוהבים ספרים

שמי ממלכת ישראלוז'ן זבים טילים וכטב"מים מזמזמים וכלי טיס עוינים. הכאבים בה מתרבים. אנקות ואזעקות עולות ועולות הן פס הקול של השורדים. ובכל יום יש בה פחות יושר. ופחות בושה. ופחות מציאות. ופחות נתינים. ובכל זאת מולך בה אחד, מסורק בפוטושופ, מאופר בחיוכים

כשישראל נלחמת על קיומה, תוך שהיא מנוהלת על-ידי ממשלה שמוכיחה יותר ויותר את קיצוניותה, קשה לראות שינוי באופק ביחס ללהט"ב. דווקא בגלל זה הרוב השפוי והליברלי צריך לעצור לרגע, לחשוב על הפער שבין ההצהרות הפורמליות לבין המציאות בפועל - ולייצר מציאות קצת יותר טובה ביום-יום

נשיא צרפת מקרון נאבק בקיצוניים מימין ומשמאל, בעודו מבקר את ישראל אך שומר על שיתוף הפעולה עמה. אבל גם אנחנו יודעים לרקוד על שתי חתונות