יש רגעים שבהם מדינה צריכה להחליט אם היא ממשיכה לחיות תחת איום מתמיד של טרור או מסיימת אותו. עבור תושבי הצפון הרגע הזה הגיע מזמן

יהיה מעניין לבחון כיצד התפיסה שלפיה "יש להגן על אוכלוסייה אזרחית בלתי מעורבת" ביהודה ושומרון מיושמת לאחר אירוע מזעזע כמו הירי למוות בזוג הורים פלסטינים ושניים מילדיהם

בתוך הערפל המבצעי ושאון הקרב, ניצבת לראשונה הזדמנות מדינית ייחודית ששורשיה נעוצים בשינוי הטקטוני בביירות. מציאות זו מחייבת את ישראל לנטוש את דפוסי העבר ולפעול ב"ארגז כלים" משוכלל

בשנתיים וחצי האחרונות נוצר בישראל פער הולך ומתרחב בין הציפיות של הציבור לבין המציאות הצבאית. פעמים רבות נשמעו אמירות על כך ש"חיסלנו", "השמדנו" או ״הסרנו אחת ולתמיד״ את האיום מצד ארגוני טרור כמו חמאס וחיזבאללה. אך המציאות הביטחונית מורכבת יותר

עוד ועוד מילואימניקים שמשרתים ביהודה ושומרון מספרים על חוסר האונים כלפי האלימות שמפעילים חלק מתושבי החוות והמאחזים, על הכניעה המוחלטת לתכתיביהם ועל חוסר הגיבוי שהם זוכים לו כשהם רוצים לבצע את התפקיד שאותו הם אמורים לבצע מכוח החוק

כולנו יודעים שעם סיום המלחמה  יכריזו על הקדמת הבחירות. לכן כדאי שכל שוחרי הדמוקרטיה יבינו כבר עכשיו שכדי לקבל את קולות הערבים, כדי שלא נרגיש שהם פועלים ממש כמו נתניהו ובן גביר, עליהם להתגייס לטובת הביטחון של החברה הערבית – ביטחון מגזענות, ביטחון מהקליעים וביטחון מהטילים

בשעה שטילים מעופפים בכל רחבי הארץ ולכשליש מהאזרחים אין כלל מיגון משום סוג, בשעה שהאוצר עדיין לא נתן כל פתרון לעסקים, חברי הכנסת של הקואליציה המנותקים מהעם מקיימים דיונים בהולים בחוקי ההפיכה המשטרית. ואילו נציגת העירייה מתקשרת לשאול איך אני מרגישה. איזה עולם