הסבירות הגוברת לסגירת המשברים באזור מחייבת את ישראל להבין שהפעלת כוח מתמשכת בכל עת ובכל מקום, מתוך אמונה שוושינגטון מעניקה גיבוי אסטרטגי וחופש פעולה נרחב, אינה אלא כמיהת לב וסיסמאות חלולות

ניתן להניח שישראל מציפה בפני הנשיא טראמפ וצוותו את מחירה הבלתי נסבל של החסינות היחסית שחיזבאללה זוכה לה. אלא שנראה שאין בכך די. רק יוזמה משותפת של הממשלה והאופוזיציה, שתבהיר שבנושא הלחימה בחיזבאללה קיימת תמימות דעים, עשויה להביא לשינוי המדיניות האמריקאית

הדרך לשינוי מתחילה דרך תקצוב נדיב למוסדות להכשרת מורים, שחרור מאסיבי של הרגולציה בהם והפיכתם למובילי הכשרת עלית נחשקת וחדשנית. היא ממשיכה בטיפול מידי בשיפור מעמד המורים והענקת אוטונומיה משמעותית להם ולמנהליהם ומסתיימת בשינוי פרדיגמטי במבנה הזמן והמרחב בבתי הספר והגנים

הרעיון שקבוצה יכולה להכתיב לצבא את תנאי השירות או המבנה המבצעי שלו- ואם לא, "לסגור את הברז"- אינו מאבק ערכי. הוא פגיעה ישירה ביכולת של צה"ל לתפקד, לבנות כוחות ולהפעילם בשעת מלחמה קיומית

רגע לפני שהעיסוק הציבורי במצב הקהילה ודגלי הגאווה מאופסנים לשנה נוספת, הגיע הזמן להודות: הבעיה החדשה היא לא השנאה, אלא האדישות

בני גנץ מעולם לא היה שחקן פוליטי, הנסיקה של כחול לבן בשלוש מערכות בחירות לא הייתה בזכות יכולתו הפוליטית המופלאה של גנץ, אלא הילתו כרמטכ"ל, משיחתו לנסיך המחנה על ידי התקשורת והאדמו"רים של השמאל והטייקונים בעלי הכיסים העמוקים, וכמובן בזכות ההבנה הפוליטית של לפיד

אף שכולם אומרים לך "באמירויות לא מדברים פוליטיקה", מאחורי דלתיים סגורות הדיון חי, פורה, נותן אפשרות להרגיש אם יכולה להתקיים חלופה לשנאה שמתחילה באינטראקציה אנושית, בעולם שבו הרשתות החברתיות הפסיקו לחבר בין אנשים, ומעדיפות לחזק את תיבות התהודה והקיטוב